בחינה כרונולוגית של התמורות במשחק בקולנוע מראשיתו ועד ימינו. נבדוק מדוע סגנונות מסוימים הפכו לפורצי דרך ונבחן את נקודת מבטם של השחקנים על הסגנון ועל התקופה. השיעור ילווה בצפייה בקטעי סרטים נבחרים ובהדגמות חיות, תוך התנסות של התלמידים בסגנונות השונים. בין אבני הדרך שייבחנו: המשחק הפיזי וראשית הסלפסטיק )צ'פלין, קיטון, הרולד לויד(; אקספרסיוניזם )מורנאו, פאבסט, לאנג(; סטניסלבסקי והקולנוע התיאורטי של סרגיי אייזנשטיין; תור הזהב ההוליוודי )לוביטש, ויילדר, הוקס ומינלי(; שנות ה-50 באמריקה )לי סטרסברג ואליה קזאן(; שחקני השיטה )ג'יימס דין, מרלון ברנדו, פול ניומן(; השפעת התיאטרון הבריטי )לורנס אוליבייה וריצ'רד ברטון(; שיטת "המודל" של רובר ברסון – השחקן כ"ממלא הוראות"; הגל החדש הצרפתי; משבר האולפנים והתחזקות השחקן כמחולל יצירתי )וורן בייטי, ג'ק ניקולסון(; שנות ה-70 בקולנוע האמריקאי; שנות ה-90 בסימן פוסט־מודרני והתחזקות הטלוויזיה; המשחק התלת־ממדי של ימינו והסגנון ההיפר־ריאליסטי.