אודות ועד מנהל תומכים הנהלה סגל אודות המפיק סם שפיגל עמיתי כבוד ההיסטוריה - חזון וערכים שקיפות מניפסט
מסלול מלא מסלול תסריטאות מסלול הפקה יוזמת
גלריית הבוגרים קרן הבוגרים של סם שפיגל לינקים שימושיים
המסלול המלא מסלול תסריטאות יום פתוח מסלול הפקה יוזמת ידיעון בית הספר מלגות ופרסים
למה סם שפיגל?
רשימת המרצים
פרסים ורטרוספקטיבות
החממה הבינלאומית
סדנאות אמן
אירועים ויוזמות
מערכת מידע לסטודנט מערכת מידע למרצה אתר האינפורמציה inside ספריית ביה"ס ארכיון ביה"ס קישור מערכת משובים
test test
EN
<< צפו ברשימת הידיעות המלאה
דנה בלנקשטיין כהן מונתה לתפקיד מנהלת "סם שפיגל"
פסטיבל הסרטים בסרייבו יערוך מחווה לביה"ס תוך הקרנת סרטיו הקצרים של נדב לפיד
"קולו של אחמד" יוקרן בספטמבר בסינמטקים של תל אביב וירושלים ובאודיטוריום אום אל-פחם
"סם שפיגל" ברשימת 15 בתי הספר לקולנוע הבינלאומיים הטובים בעולם לשנת 2019 של Hollywood Reporter
 

מבזקים וחדשות

רנן שור פורש מתפקידו כמנהל-מייסד של בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית

 

ערב פסח, רנן שור ביקש מיו"ר הועד המנהל של ביה"ס, אסף ויטמן, לסיים את תפקידו, לאחר כ-31 שנות הקמה ועשייה. בחודשים הקרובים ימשיך במשימותיו, כולל ניהול חממת סם שפיגל  לקולנוע בינלאומי, ועד פתיחת שנת הלימודים 2019/20.

 

 

השנה, חוגג ביה"ס 30 שנה להיווסדו בשורה של מחוות והוקרות בפסטיבלים בארץ ובעולם:

בדצמבר 2018 בהוקרה של פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים; בפברואר - בפסטיבל ברלין הבינלאומי; במאי - בדוקאביב; ביוני - בפסטיבל דרום (מכללת ספיר) ובפסטיבל הלהט"בי (ת"א); ביולי - בפסטיבל הקולנוע (ירושלי) באוקטובר - בפסטיבל חיפה; בנובמבר - בפסטיבל צוקים בערבה.

 

ביולי, יעלו מאות סרטי בית הספר לשתי שנות שידור בערוץ יס קולנוע ישראלי של משה אדרי וליאון אדרי ז"ל.

 

פרישתו עוררה עניין תקשורתי.

מתוך התקשורת:

וואלה

ווינט

הארץ

אתר סרט

 

סולם אורשר

 

אתר פופ טארטס

 

ג'רוזלם פוסט

 

כאן תרבות (החל מדקה 18:40)

 

הבוגר יאיר אגמון מרגש אותנו, בטקסט למאקו:

יוני אלפיים ושתים עשרה. אני סטודנט שנה א' בסם שפיגל. עוד מעט השנה נגמרת, וזו תקופה של ועדות. מה זה ועדה. כל תלמיד מקרין את התרגיל שלו בפני כל הכיתה. וחמישה במאי קולנוע מוכשרים שיושבים בשורה הראשונה, אומרים את דעתם עליו. וכן, זה נורא כמו שזה נשמע.

אבל ביוני אלפיים ושתים עשרה אני מחמיץ את הוועדה הראשונה של הכיתה שלי. נקראתי למילואים, ואני תקוע בתוך האמר משוריין בגבול עזה. וכשמגיע תורי להקרין את התרגיל שלי, החברים שלי מציגים אותו בשבילי, ואז מקליטים את תגובותיהן של חבר השופטים. אחרי שעה בערך, הקובץ של ההקלטה מגיע אלי למייל. מתן, ששלח לי אותו, הוסיף למייל משפט קצר. תתכונן אחי, היה קצת קשוח. ככה הוא כתב.

 

 

יוני אלפיים ושתים עשרה. אני יושב על מכסה מנוע של האמר, ומקשיב להקלטה של הוועדה עם אוזניות. הקול של רנן שור מרעיד לי את האוזניים, ואני ממהר להנמיך את הווליום, להגן עליהן מפניו. הוא צועק עלי, שהתרגיל שלי לא טוב. שהוא ציפה ממני ליותר. חסר רגש בסרטון שלי. אי אפשר להתחבר לדמויות. המהלך שכלתני מדי. העלילה לא אמינה. התרגיל שלך לא מקומח. ככה הוא צועק עלי. הוא לא מקומח. מה זה בכלל מקומח, אני חושב לעצמי, אלוהים ישמור, למה הוא צועק עלי. אני בכלל לא שם, אז על מי הוא צועק. פור גאד סייק. מה האיש הזה רוצה מהחיים שלי. למה הוא מעליב אותי ככה.

*

נובמבר אלפיים ושש עשרה. אני סטודנט בשנה האחרונה בסם שפיגל, ורנן מבקש לצפות איתי בסרט הגמר שביימתי. אנחנו נפגשים בשמונה בערב. זו השעה היחידה שהיתה לו בלו"ז. אנחנו יושבים באולם הקולנוע הקטן בבית הספר, מנהל וסטודנט. אני מקרין את הסרט, ורנן שוב צועק עלי. אכפת לו מכל קאט. מכל רחש מיותר בסאונד. מכל מהלך עלילתי תמוה. המקצועיות שלו לא יודעת שובע. הפעם אני לא נעלב מהצעקות. ברור לי שהן נובעות מפרפקציוניזם וקפדנות. ברור לי שהן נובעות מאהבה. ברור לי שאכפת לו. אכפת לו מהסרט שלי יותר ממני. זה לא יאומן.

רנן מסביר לי איך לדעתו צריך לערוך את הסרט. הוא מבקש ממני לקצר אותו בשתי דקות. ולבנות מהלך פחות שכלתני, שיאפשר לצופים להתחבר לדמויות. הסרט שלך מקומח, הוא אומר לי. אל תסתיר את זה מהצופים. הוא מבקש ממני בכעס לערוך את הסרט מחדש, ולהיפגש איתו בעוד שבוע. אני מבקש הארכה, שבוע זה לא מספיק זמן. רנן מרעים בקולו. שבוע זה מספיק זמן בשבילך, יאיר. תסמוך על אלוהי הדד ליין. קדימה.

אחרי שבוע אני מגיע להקרנה נוספת. שוב רק אני והוא בחדר. מנהל ותלמיד. אני מפעיל את הסרט בידיים רועדות. הפעם רנן לא צועק. הסרט השתפר, הוא אומר לי. הוא מוחא כפיים. סוף סוף יש פה קולנוע, הוא אומר. סוף סוף יש פה סצנות. סוף סוף אתה מתנהג כמו במאי. ככה הוא אומר. העיניים שלו נוצצות. הוא מתרגש כמו ילד קטן שהצליח לבנות מגדל בלגו. כמו מנהל שהצליח לבנות תלמיד. זה לא יאומן כמה אכפת לאיש הזה, אני חושב לעצמי. זה לא יאומן כמה הוא אוהב קולנוע.

*

(סרט מקומח, אגב, הוא סרט שמרגישים בו את הקמח. הביטוי הזה נולד כשפעם, באחד התרגילים בבית הספר, מישהו ביים סרט על אופה בטחנת קמח. אבל לאופה לא היה קמח על הבגדים. כלומר, הסרט היה פייק. אי אפשר היה להרגיש את החומריות של הלוקיישן והדמויות. ורנן התחרפן מזה שהסרט לא מקומח. הוא צעק וצעק, שסרטים צריכים להיות מקומחים, אמיתיים, בשרניים, חושניים, עם חיבור עמוק למציאות. אני מנחש שהוא צעק. לא הייתי שם. אבל לא נראה לי שהוא מסוגל לומר את המילה מקומח בלי לצעוק).

*

לחיי סרטים מקומחים. לחיי בתי ספר מקומחים. לחיי מורים מקומחים. לחיי מנהלים שאכפת להם.

 

 

דברים מרגשים במיוחד מפי הבוגרת אודיה רוזנק:


בגיל עשרים וחצי, אחרי כך וכך מבדקים שנועדו לבחון את יכולות אמנות הסיפור שלי, עמדתי בפתח הדלת. שלב אחרון- ראיון. נכנסתי לחדר בלי פחד, לא הגעתי מן העולם הזה ולכן לא ידעתי כמה חשובים האנשים שמתבוננים בי. היתרון של הבורות. באתי נקייה, חולצה לבנה רקומה שקניתי בשוק הערבי של העיר העתיקה בירושלים. נכנסתי, כל הפרלמנט נעמד ואני לחצתי לרנן את היד, איך שאני לוחצת אני מרגישה שזה בן אדם עם ידיים של נגר ועיניים של אמן. כנראה שבטעות גם אמרתי את זה בקול, וכולם צחקו.

אחרי זה התחלתי את הלימודים במקום הזה שמאז אני קוראת לו- הביתה. עם פתיחת שנת הלימודים אחד החברים שלנו לכתה מת, זה היה נורא. נורא. קיצוני. ועצוב. רנן אירגן הסעה מירושלים ללוויה בחיפה, נכנסתי אליו לחדר ובקשתי רשות שלא לבוא. בתי קברות מוציאים לי את כל השדים ופחדתי להתרסק שם לחתיכות קטנות של דם ועצם. איך שאני מסבירה לרנן את כל זה הוא מתבונן בי בעיניי האמן ולוחץ לי את היד חזק בידיי הנגר ואומר לי- אל תדאגי, אני אשמור עלייך. וככה עלינו על האוטובוס לחיפה וכל כמה רגעים הוא בדק שאני עוד שלמה וכשהיינו בבית הקברות הוא עמד קרוב אליי ושמר שלא אפול לשום בור חפור וחשוך וגדול.

אחרי זה הוא לקח את כל הכתה שלי למסעדת דגים על הים וכשלא ידעתי מה להזמין הוא בחר בשבילי והסתכל שאני אוכלת וקרב אליי עוד ועוד צלחות ואמר לי- תאכלי, תאכלי. ואני עשיתי ושמעתי והרגשתי מוגנת ואכלתי, ואכלתי. גם אחרי שכל הסיפור הנורא הזה נגמר הוא המשיך לקרוא לי אחת לכמה זמן לחדר המנהל ושאל: טוב לך?. וכשבאתי פעם אחת ואמרתי לו: רנן, אולי כל הסיפור הזה לא בשבילי? אולי אני צריכה להיות רופאה?. הוא צחק וכעס בו זמנית בערבוביה אופיינית ואמר לי לא לבלבל לו את המח, הוא אמר לי - תתרכזי, את מספרת סיפורים. ואל תעבדי עליי עכשיו עם פנטזיות על רפואה או ארכיאולוגיה או יחסים בין לאומיים וכל הקשקושים האלו שלך. והוא צדק. ומאז אני משתדלת לא לבלבל לעצמי את המח עם כל הקשקושים האלו שלי.

בשנה הרביעית כתבתי תסריט גמר מחורבן לגמרי, רגע לפני שההזדמנות שלי לצאת לצילומים נסגרה, באתי אליו על סף התמוטטות עצבים הנחתי את התסריט שלי על השולחן שלו ואמרתי- הנה, זו אני, תן לי לצאת לצלם. הוא ביקש שאצא מהחדר כדי שאניח לו לקרוא, אחרי כמה דק' התבקשתי לחזור. הוא כעס. סימן לי לשבת מולו, לקח את התסריט שלי ונפנף לי אותו מול העיניים. אחרי זה זרק אותו על השולחן. לא נאמרו הרבה מילים אבל אני כבר התחלתי לבכות. הוא אמר לי- תסתכלי עליי. הרמתי את העיניים, בוכה בכי של מחסום כתיבה ועצירות רגשית. הוא אמר לי- תפסיקי לבכות. ואני התאמצתי בכל הכח להפסיק עם הבכי. הוא אמר לי- תגידי לי שאת לא משקרת. הוא אמר לי- לכי הביתה, תסתכלי על עצמך טוב טוב בראי. ותתחילי מחדש. הוא אמר לי- אל תשקרי לי ואל תשקרי לעצמך. שנינו מכירים אותך היטב. היטב.

יצאתי מהחדר המומה. באותו לילה הסתכלתי על עצמי טוב טוב בראי. זרקתי תסריט מחורבן שעבדתי עליו במשך שנה לפח. והתחלתי לכתוב באמת ובלי לשקר ואחרי שבוע רנן חיבק אותי ואמר- פחדתי שנעלמת כבר לגמרי. אבל הנה את, אמתית, וכשאת אמתית את מספרת סיפורים , וכשאת אמתית את עושה את מה שאת צריכה לעשות. אחרי זה יצאתי לצילומים ו"מי שחלמה" נולד.

היום באתי לצבוע את "ביופסיה", הסרט השלישי שלי, במקום שכולם קורים לו סם שפיגל- בית ספר ליצירה קולנועית, ואני קוראת לו- הביתה. אני אומרת תודה למקום שחינך אותי וגידל אותי ושמר עליי ונתן לי בפעם הראשונה בחיים הרגשה שיש לי מקום ומשמעות.

צור קשר   I  מבוגרינו   I  VOD   I  אודות ביה"ס   I  דף הבית
החממה הבינלאומית   I  מן התקשורת   I  סדנאות   I  מרצים
לרשימת התומכים המלאה
בניית אתרים