אודות ועד מנהל תומכים הנהלה סגל אודות המפיק סם שפיגל עמיתי כבוד ההיסטוריה - חזון וערכים שקיפות מניפסט
מסלול מלא מסלול תסריטאות מסלול הפקה יוזמת
גלריית הבוגרים קרן הבוגרים של סם שפיגל לינקים שימושיים
המסלול המלא מסלול תסריטאות יום פתוח מסלול הפקה יוזמת הרשמה ידיעון בית הספר מלגות ופרסים
למה סם שפיגל?
רשימת המרצים
פרסים ורטרוספקטיבות
החממה הבינלאומית
סדנאות אמן
אירועים ויוזמות
מערכת מידע לסטודנט מערכת מידע למרצה אתר האינפורמציה inside ארכיון ביה"ס ספריית ביה"ס
test test
EN
<< צפו ברשימת הידיעות המלאה
שנת הלימודים 2018/19 נפתחה בטיול קולנועי ל-55 תלמידי שנה א'
ההרשמה לשנה"ל 2019/2020 נפתחה, יום פתוח ב-16.11 11:00
בכורה תל אביבית לסרטי מחזור כ"ה ביום שישי, 9.11 בשעה 14:00 בסינמטק ת"א - הכניסה חופשית!
Hollywood Reporter בחר בבית הספר סם שפיגל כאחד מ-15 בתי הספר לקולנוע הטובים בעולם זו שנה שניה ברציפות
 

מבזקים וחדשות

נאום התודה של רנן שור בקבלת תואר "אביר מסדר האמנויות והספרות" של צרפת

תודה - הענקת תואר אביר הספרות והאמנויות

שגרירות צרפת בישראל - 11.1.17

 

כשסיפרתי לבתי בת ה-23 שאקבל תואר "אביר", היא התרגשה, ומיד חשבה על ההשלכות: "רגע, אבא, זה אומר שאני בתו של אביר?"

 

"Oui!" אמרתי לה,"Vraiment!"

 

תודה על התואר.

 

תודה לחברים ולשותפים לדרך שהגיעו הערב.

 

דבריי הם גם לזכרו של מארק ניקולא, מנהל בית הספר לקולנוע פמיס בפאריז, חבר וקולגה במשך 14 שנה פוריות משותפות, שנפטר לפני כחודש ממחלת הסרטן.

 

לפני כמה שנים, לא הרבה, כשלמדתי בבית ספר בת"א של שנות השישים, הייתה לנו אופציה לבחור בלימודי שפה שנייה - צרפתית או ערבית. בחרתי בצרפתית כי רציתי להבין את המילים של השנסוניירים הצרפתיים הגדולים: פיאף, ברל, ברסנס, אזנבור, מונטאן, גרקו, ברברה.

 

המורה, מאדאם עזרא, התעקשה שנקרא לה "מאדאם עזרא" ושנקבל את פניה כל שיעור בפלצט - "בוזנז'ור מאדאם עזרא!".

 

ואחר כך - "טוק טוק טוק JE FRAPPE A LA PORTE", מי שם? QUI EST LA? "דניס?, ג'יל?" OUVREZ LA PORTE!, דניס, אוברה לה פורט, ג'יל".

 

ואחר כך, כל יום, הגיע השיר: J'ai Perdu Le Do de ma Clarinette

 

בעברית: "פספסתי או איבדתי את הדו בקלרינט שלי".

 

השיר הולך כך (שר בצרפתית): J'ai Perdu Le Do de ma Clarinette

 

(פאוזה)

 

גדלנו, אלון גרבוז ואני, בתל אביב של שנות השישים - השפעת יוצרי הגל החדש הצרפתי גודאר וטריפו הנערצים הייתה בשיאה; הקולנוע הישראלי היה בתחילת דרכו, ותל אביב הייתה מדבר קולנועי - לא היו ספרים בעברית על קולנוע, לא כתבי עת. לא יכולת לראות סרטים פעם נוספת.

 

הספר הראשון שקראתי באנגלית על קולנוע היה "הקולנוע" של המבקר הצרפתי Georges Sadoul. המוטו של הספר היה "ככל שהקולנוע הצרפתי יהיה יותר צרפתי, כך הוא יהיה יותר אוניברסאלי". המשפט הזה הוטמע ונחרט בי כאיש קולנוע ישראלי לתובנה כשככל הקולנוע הישראלי יהיה יותר ישראלי, כך יהיה יותר אוניברסאלי.

 

בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל הייתי בן 17. מטבע הדברים, נסעתי כמובן לפאריז. הסינמטק היה רק בפאריז. הנרי לנגלואה, האב המייסד, הקים ראש חץ ששינה את פני הקולנוע המודרני. משדה התעופה תפסתי מונית למקדש בארמון הטרוקדרו, ו"עברתי לגור בו". יום-יום, לילה-לילה, ראיתי את כל הסרטים שהוקרנו: קלאסיים צרפתיים, מיוזיקלס אמריקניים, סרטים יפניים משנות הארבעים עם תרגום לצרפתית וסרטים אוונגרדיים מכל העולם. מדי פעם יצאתי לשתות מים. אני לא חושב שביקרתי אז במגדל אייפל...

 

הייתי מוקסם מהקולנוע. הבנתי ולא הבנתי, כדי התעלות.

 

בלילה האחרון, לא אשכח, ראיתי בפעם הראשונה את הסרט האילם "נפוליאון" של אבל גאנס מ-1927. חוויתי ציפור קולנועית רבת יופי ששילבה בין שתי אהבותיי: קולנוע והיסטוריה. אחרי ההקרנה הייתי נסער, הלכתי והלכתי על גדת הסיין, היה גשם, ורציתי לשיר שיר בגשם. שרתי "אני אהיה במאי קולנוע".

 

שלוש שנים אחר כך, כשהייתי מבקר קולנוע של שבועון צה"ל "במחנה", כתבתי על לנגלואה, לקראת הקמתו של סינמטק תל אביב ב-1973 בבית פומפדיתא, מעונו הראשון, סמוך לבית החולים איכילוב.

 

הרגע אליו ערגתי שוב ושוב, בלילות הסינמטק בתל אביב, היה בסרט "נשיקות גנובות" (Baisers volés) של טריפו. ז'אן פייר ליאו, הגיבור האוטוביוגרפי של טריפו, מתלבט באהבתו בין בעלת חנות הנעליים או בתה, בת גילו של הגיבור. הוא עומד מול המראה ואומר בקצב משתנה את שמותיהן כדי להכריע: קריסטין דארבון (Christine Darbon) פביין טאברד (Fabienne Tabard). גם אני התלבטתי איתו, לא היה לי מושג במי מהשתיים אבחר. עד היום אני עוד מתלבט...

 

בתום השירות הצבאי, גם אני עמדתי מול המראה והתלבטתי בין 2 אופציות ללימודי קולנוע:

 

NFTS - National Film School, England

 

La Femis - National Film School, France

 

עמדתי מול המראה ודילמתי דילמה: Femis? NFTS? Femis? NFTS?

 

בחרתי ב- NFTS.

 

לצערי, הם לא בחרו בי, אז הלכתי ללמוד בתל אביב.

 

בשנת 1975, בגיל 23, ואח"כ בגיל 24, כבר נסעתי כסטודנט לפסטיבל קאן. הפעם הייתי עיתונאי ומבקר קולנוע, נציג של מספר עיתונים וגלי צה"ל. פסטיבל קאן היה כבר אז "השפיץ" של הקולנוע האמנותי, אבל קטן בגודלו ובכמות משתתפיו יחסית להיום. מישראל נסעו לא יותר מ-10-12 איש, מרביתם מפיצים שנסעו בעיקר כדי להמר בקזינו, ועל הדרך הימרו גם על סרטים להפצה...

 

גם ממרחק השנים אני זוכר כמה תובנות שהיכו בי באותן נסיעות מכוננות לקאן:

 

הבנתי שהקולנוע הוא מרכז העולם - ראיתי איך במשך 10 ימים אלפי אנשים עוסקים רק בקולנוע - במאים, מפיקים, שחקנים, מפיצים, עיתונאים ואוהבי קולנוע. איך כל יום יוצאים שישה-שבעה עיתונים על קולנוע בצרפתית ובאנגלית. בישראל הקולנוע היה בשולי התודעה, בקאן הוא קיבל משמעות. קולנוע זה חשוב לאלפים שנמצאים כאן, שמייצגים מיליונים.

 

הבנתי שהקרנת סרטים היא קדושה - המקרינים לבשו חלוקים לבנים ועטו כפפות לידיהם, וההקרנה, כמובן, הייתה מופתית.

 

אני זוכר שחוויתי לראשונה את עוצמת הרמקול - זה היה בהקרנת הבכורה הבינלאומית של "נהג מונית" (Taxi Driver), ושמעתי את תקרת האולם מתרוממת מעוצמת מחיאות כפיים. למחרת, ראיתי את רוברט דה נירו, מרטין סקורסזה והתסריטאי פול שרדר במסיבת עיתונאים, וראיתי את ההבנה המתחילה לחלחל לתודעתם, תוך כדי השאלות, שהם כוכבים בינלאומיים, ואת ההמולה באוויר שהקולנוע האמריקאי השתנה.

 

זה קרה לנגד עיניי. הייתי שותף קטן לרגע היסטורי גדול. הייתי שיכור. הרגשתי שייך לקהיליית קולנוע בינלאומית, חוצה גבולות.

 

לאורך השנים - כסטודנט, כאיש קולנוע וכמורה - תרבות הקולנוע הצרפתי על כל ענפיו היתה לי מגדלור: יוצרי הקולנוע, הסינמטק, המבקרים סאדול ואנדרי באזין, השחקנים ז'אן גאבן, סימון סיניורה, ז'אן מורו, ז'אן פול בלמונדו, אלן דלון, לינו ונטורה, המושג "Auteur", כתבי העת Les Cahiers du Cinéma ו"POSITIF", רוח השינוי המודרנית של הגל החדש הצרפתי, שר התרבות אנדרה מלרו, פסטיבל קאן, החלטת יוצרי הקולנוע הצרפתי ב-1968 לדרוש שינויים מרחיקי לכת בקאן, בתי הקולנוע השכונתיים בפאריז, המילה "Hommage'", שר התרבות ז'אק לאנג, ה-CNC, בתי הספר IDHEC ופמיס, פסטיבל קלרמונט פראנד, ARTE, רסטורציות ב"קאן קלאסיקס". כל אלו ועוד השפיעו רבות על דרכי כיוצר וכאקטיביסט קולנועי.

 

האהבה העמוקה לקולנוע, הצבתו כמרכז האמנות המודרנית, הכבוד ליצירה, הכבוד ליוצרים, לשחקנים, ההגדרה: "כוכבת גדולה" (בצרפתית:une grande vedette), התשוקה, הרומנטיקה, החומרה, הפטריוטיות, הפאתוס. איזו פוליפוניה והשראה!

 

זמן קצר לאחר שובי מאותו פסטיבל מכונן, בשנת 1978, רקמתי עם הבמאים ג'אד נאמן ויעוד לבנון את מודל קרן הקולנוע הישראלי. בעולם ללא אינטרנט ואמצעי תחקיר - המודלים היסודיים אותם ניתחנו ובהם השתמשנו כהשראה היו קרנות התמיכה של ה-CNC בפאריז.

 

וכך, בעקבות הגל החדש הצרפתי וה-CNC, ב-1979 נפתחה קרן הקולנוע הישראלי, שהעמידה, לראשונה בישראל, במרכז היצירה את במאי הקולנוע, את "האוטר". והקולנוע הישראלי יצא לדרך חדשה.

 

ב-1984 שימשתי כמרכז בית הספר לקולנוע "בית צבי" ברמת גן. המפיצים דוד ודאליה שפירא נענו לבקשתי לערוך הקרנת בכורה לסרטו החדש של טריפו "לפתע ביום ראשון" (בצרפתית: Vivement Dimanche) לטובת מלגות לתלמידים.

 

באותה הזדמנות, החלטנו גם לערוך מחווה, הומאג', לחלוץ הקולנוע הישראלי, צלם יומני הקולנוע נתן אקסלרוד. היתה זו המחווה הראשונה שהעניק ממסד בישראל ליוצר קולנוע ישראלי.

 

הרעיון היה טוב, אבל לא סקסי. אקסלרוד לא עניין מספיק את התלמידים ואת התקשורת. שכנעתי את שפירא לבקש מאלוהים עצמו, הלא הוא טריפו, שיוקיר בטלקס את אקסלרוד. היתה רק בעיה אחת, הוא מעולם לא שמע עליו. ולמרות זאת, ולמרות שהיה אז חולה בסרטן, בנדיבותו הרבה, חתם טריפו על הטקסט שניסחתי. וברוב חוצפתי אף הוספתי, שאם אקסלרוד יגיע לפריז, טריפו רוצה מאוד לפגוש אותו.

 

במעמד הענקת התואר "עמית כבוד", בקולנוע "צפון" זכר צדיק לברכה בתל אביב, שמע נתן אקסלרוד בן ה-80 שטריפו רואה בו את "לומייר הישראלי": Le Lumiere israélien"".

 

"מה, טריפו, מכיר אותי?", שאל אקסלרוד, לקול צחוקו המחבק של הקהל. "הוא רוצה לפגוש אותי?"

 

זה Camaraderie קולנועי בינלאומי.

 

היה זה רק טבעי שכאשר הקמנו בשנת 1989 את בית הספר בירושלים התחלנו בדיאלוג אינטנסיבי עם המכון הצרפתי בתל אביב, עם יוצרים רבים ועם כל המוסדות המרכזיים של הקולנוע הצרפתי.

 

ניסיתי לספור כמה פעמים הגעתי לפסטיבל קאן מאז אותו ביקור ראשון, כסטודנט. אינני זוכר. זה לא חשוב. קשה לי לתאר את ההתרגשות שאוחזת בי כל פעם מחדש, כשאני מגיע כמנהל בית הספר של הסטודנטים והבוגרים שסרטיהם מוקרנים בתחרויות הרשמיות ובכל המסגרות; לראות שם את הסרטים שהמריאו משדה התעופה של חממת סם שפיגל לקולנוע בינלאומי - סרטים מישראל, סינגפור והונגריה בהקרנת בכורה בינלאומית בקאן. לראות את הסרט שייצג את חוף השנהב באוסקר, "ראן", של פיליפ לאקוט, ולפגוש עשרות אנשי ממשל ותרבות מחוף השנהב, במיטב מחלצותיהם, על השטיח האדום, ולדעת שלא רק שהסרט יצא מהחממה בירושלים אלא שהצלם שלו, דניאל מילר בן ה-28, הוא בוגר סם שפיגל, שלמד צרפתית במיוחד כדי לצלם את הסרט בבורקינה פאסו ובחוף השנהב.

 

יותר מכך, כמה מאתגר הוא להתמודד מול תיאוריית "האוטר" הצרפתית שכל כך השפיעה עלי ועלי בני דורי, לפרש אותה, להרחיב אותה ואפילו להעמיד לה אלטרנטיבה ביצירת מסלולי לימוד בבית הספר הנותנים מקום של כבוד ביצירה לא רק לבמאי אלא גם לתסריטאי ולמפיק.

 

....כשאני מסתכל על השנים הרבות שעברו מאז השיעורים עם מאדאם עזרא, אני מרגיש שעדיין לא איבדתי את הדו בקלרינט שלי.

Je n'ai pas perdu le do de ma clarinette

ואני ממשיך לדפוק על הדלת: טוק! טוק! טוק!

 

אלף תודות! Mille mercis!

 

צור קשר   I  מבוגרינו   I  VOD   I  אודות ביה"ס   I  דף הבית
החממה הבינלאומית   I  מן התקשורת   I  סדנאות   I  מרצים
לרשימת התומכים המלאה
בניית אתרים