שלכת - ראובן ברודסקי

תתקרבו! תתקרבו!" אמרתי להורי, "אני לא מצליח לתפוס את שניכם יחד".

"אז תתרחק טיפה", הציעה אימי מקצה הספה.

"זה הכי רחוק".

"אז אולי נצטלם אצל אחותי? יש לה סלון יותר מרווח".

"מה אכפת לו מהקירות, הוא רוצה לראות אותך ואת אבא שמחים ועליזים".

שניהם זזו מעט לכיוון מרכז הספה, אני עשיתי חצי צעד לקראתם והורי שוב נשארו מחוץ לפריים של מצלמת הסטילס שלי.

"זוזו עוד!" אמרתי ועשיתי עוד צעד לצורך הדגמה. הורי זזו בכבדות ואי רצון, עד שהמשולש בינינו הצטמצם עד כדי כך שהעדפתי לא להוריד את המצלמה מעיני.

"אימא, מה זה החיוורון הזה את חולה?"

"לא נגמרת לי השלכת, כנראה זאת הפעם האחרונה", היא שמה קצת סומק על לחייה.

"טוב, אתם מוכנים?" חיוך מאולץ עלה על שפתיהם.

“לא! לא! או שאתם מחייכים, או שאתם לא מחייכים! אי אפשר באמצע.”

"אז תראה לנו איך לחייך", ביקשה אימא.

"אם זה לא בא לכם בטבעיות, אז עדיף שלא תחייכו כלל. אבא, תחבק את אימא!"

אבא הניף את ידו, אימא קמה בבת אחת ואמרה: "אני אלבש משהו חגיגי יותר". היא עשתה כמה צעדים, הסתתרה מאחורי דלת פתוחה של ארון בגדים והתחילה להתלבש.

 אבא ניגש אלי עם תלוש משכורת בידו, עם פסי קיפול מאוד ברורים והרבה יותר כהים משאר הדף

"אתה רואה מה הם עשו לי, נבלות!" הוא קירב אלי את התלוש עם אצבע מונחת על הסעיף של מס הכנסה."זה בגלל שהם לא מחשבים לי שתיים וחצי נקודות בונוס".

"איזה בונוס?"

"על זה שאני נשוי ועוד נקודה על כל ילד מתחת לגיל 18. לי אין, אבל יש לנו אחד שהבת שלו נהרגה בפיגוע לפני כשנה והוא ממשיך לקבל עליה נקודה, כאילו כלום לא קרה, אבל אני לא מוותר: כבר במשך חודשיים אני בא אליהם כל יום ואומר שאני נשוי".

הוא ניגש חזרה לספה ובדרך העביר את ידו על חגורת עור רחבה להרמת משקלות אשר מונחת על יד בגדי עבודתו.

שמתי לב שהדיבור שלו נהיה משונה: לא רציף, קטוע, לחוץ.

העברתי מבט לאימי שניה, לפני שהיא לבשה חולצה. לפתע, הבחנתי בשערות בבית השחי שלה. מעניין, אם ככה זה היה תמיד ובתור ילד לא ייחסתי לזה חשיבות או שהיא הזניחה את עצמה בזמן האחרון.

פעם היא קראה לי לחדרה ובקשה לעזור לה עם השמלה שאני הבאתי לה מחנות "יד שניה", הייתי אז בן 7 או 8. זאת היתה שמלה ארוכה וצמודה, תפורה מטלאי עור ורוכסן מלפנים לכל האורך. היא הייתה כל כך צמודה שאימי לא יכלה להתכופף, כדי לסגור את הרוכסן. עכשיו, כשאני חושב על השמלה לא נראה לי שהיה מתאים ללבוש אותה עם חזיה ותחתונים-הייתכן שאמי הייתה ערומה?

ולאן היא התכוונה לצאת עם השמלה?

חזרתי להסתכל על אבא, אבל כל תשומת לבו היתה מופנית למסך הטלוויזיה. הוא צפה בערוץ ששידר את כל התחנות בו זמנית אשר היו מתחלפות כל שלוש שניות בתוך הריבועים הקטנים.

אני פתחתי את גב המצלמה, הוצאתי פילים וזרקתי אותו: נמאס לי לשלוח לאחי גלויות!

שיבוא ויראה בעצמו!

אימא תפסה אותי בחדר המדרגות: "מצאתי תרמומטר, אנטיקה כזה, אבל דפוק: מתחיל רק מפלוס 15 מעלות, קח! אולי תתלה אותו אצלך בבית..."