"עד אז אף פעם לא נתפסתי לרדיו. בוקר אחד יצאתי לבית הספר וגיליתי, לאכזבתי, ששכחתי לשים קלטת בווקמן. מה עושים? שממה, ללא מוסיקה הרחוב כל כך משעמם. עלה במוחי שיש עניין כזה שנקרא "רדיו". תוך חיפוש תחנה עם מוסיקה ראויה נתקלתי בשיחה של שתי נשים, הן לא הקריאו חדשות וגם לא פטפטו על תרבות... הן התגלגלו מצחוק ותוך רגע צחקתי גם. מאז לא נכנסתי יותר לשיעור תנ"ך.
"דורית, שגם לא חיבבה שיעורי תנ"ך והמורה לא חיבבה אותה, הצטרפה אלי. מצדו השני של הווקמן היו לנו שתי חברות שצחקו על כולם ובעיקר על עצמן. הן היו דביליות, בדיוק כמונו. עינב גלילי הביאה סופגניה לחנוכה אבל מיכל שנאה סופגניות, הטיחה את הסופגניה בשולחן שהשמיע קול חבטה עמום ואמרה "את רואה איזה קול היא משמיעה? גם היא שונאת אותי" ועינב ענתה "היא לא שונאת אותך, היא מקנאת בך" מיכל התגלגלה מצחוק והצחוק שלה הפך להיות הצחוק שלנו.
"מיכל ניב לא אהבה להצטלם ומעולם לא ראינו את הפנים שמאחורי הקול שהכי הצחיק אותנו, כל מה שידענו עליה זה שהיא לבושת שחורים ומעשנת מרלבורו אדום בשרשרת... זה הצית לנו את הדמיון. היינו מוכרחות לראות אותה.
ביום שישי אחד, לפני עשר שנים וחודש, ישבנו ליד דלת דירתה, והצמדנו את האוזן.
שמענו אותה שואלת מישהו בקולה העמוק "רוצה בורקס?" ניסינו לחכות את הקול, את האינטונציה, אבל אומץ לדפוק על הדלת לא היה לנו וגם לא מה לומר. אני זוכרת שחשבתי שזה רגע דבילי שאני רוצה לעשות ממנו סרט מתישהו, דורית אהבה את הרעיון והלכנו לאכול פלאפל.
"אחרי חודש שבו המשכנו להציק למיכל ניב, הרמנו אליה טלפון וביקשנו שתתראיין לעיתון (שהמצאנו) מיכל נתנה לנו אוקי לעשות עליה כתבת פרופיל מעמיקה ואיחלה לנו בהצלחה. לילה שלם תכננו איך יראה העיתון ההומוריסטי שלנו שיכבוש את העולם, התלהבנו מהאפשרות לתת עותק ממנו למיכל ניב. הופתענו לגלות בבוקר שהיא התאבדה.
"בדרך חזרה מההלוויה בקיבוץ עינת, ישבנו באוטו בשקט. השמש שקעה בשמיים כתומים מעל שדה ירוק, הרדיו ניגן את אחד מהשירים העצובים שמיכל אהבה "מעיל הגשם הכחול המפורסם" של לאונרד כהן...הבנתי שהעצב של מיכל ניב נגע, מאחורי ההומור, בעצב שלנו."
מיכל הרשקו, בוגרת מחזור ט"ו.
במאית ותסריטאית הסרט "היפות והאמיצות"
